האם מותר להשקיע בקופת גמל ובמניות

בפרשת משפטים כותבת התורה חלק מהמשפטים המנחים את עם ישראל, וכפי שראינו בעבר (משפטים שנה ג'), יש דמיון בין משפטים אלו למשפטים שהתגלו בחוקי חמורבי, אך יש ביניהם מספר הבדלים משמעותיים. לדוגמא, בחוקי חמורבי (חוק 282) כמו גם בתורה נאמר שרוצעים את אזנו של עבד, אלא שהסיבה לכך בחוקי חמורבי הפוכה מהסיבה המובאת בתורה.

בעוד שבתורה רוצעים את אזנו של העבד הבוחר להישאר עם אדונו, כי האזן ששמעה בהר סיני אתם תהיו לי עבדים לא צריכה להיות עבד לאדם, הרי שבחוקי חמורבי הדין בדיוק הפוך, רוצעים את אזנו של עבד שברח מאדוניו. מקרה נוסף, בעוד שאדם שהכה והרג אדם חייב מיתה, בחוקי חמורבי (חוק 209) בתו שנחשבת רכושו של המכה נהרגת במקומו, ובלשון חוקי חמורבי:

"חוק 209: כי יכה איש בת איש ויצאו ילדיה, עשרה שקלים כסף תחת ילדיה ישלם. ואם מתה האישה ההיא, מות תומת בת המכה. חוק 229: "כי יבנה בנאי בית לאיש, אך לא עשה בנייתו איתנה, וכתוצאה התמוטט הבית אשר בנה וגרם למות בעל הבית, הבנאי ההוא מות יומת. ואם גרם למות בן בעל הבית, הם את בן הבנאי הזה ימיתו."

בעקבות הזכרת המשפטים בפרשה, נעסוק הפעם בדיני מניות ומסחר בבורסה. נראה את דיוני האחרונים האם מותר לקנות מניות בחברה שמחללת שבת או מלווה בריבית, מחלוקת שיכולה להיות מושפעת מהאחריות של בעלי המניות לנעשה בחברה וממעמדה של חברה בע"מ. יש להוסיף שדיון זה נוגע לכל אדם, כיוון שכספי הפנסיה של כולם מושקעים במידה רבה או מועטה.

הבעיות בהשקעה

אלו בעיות יש בהשקעה במניות בבורסה, בקופת גמל וכדומה? כאשר אדם משקיע בחברה, הוא נהיה מעין שותף בה, ולמעשה נותן לה כסף להמשך פעילותה, על כן האחרונים העלו מספר בעיות אפשריות שיכולות להיות בהשקעה מעין זו: השקעה בחברה שמלווה בריבית, השקעה בחברה שמנהלת מסחר בשבת, והשקעה בחברה שסוחרת במאכלות אסורות:

א. הלוואה בריבית: הגמרא במסכת בבא מציעא בעקבות הפסוקים בפרשת בהר כותבת, שיש איסור דאורייתא להלוות בריבית, דהיינו להלוות כסף ולקבל חזרה יותר. לעיתים החברות בהן משקיעים, מלוות בריבית (למשל בקניית 'אגרות חוב'). אמנם מותר להלוות בריבית לגוי וכן רבים התירו במסגרת 'היתר עסקה' להלוות בריבית, אך לא תמיד ההשקעה מבוססת על ההיתרים הללו. 

ב. חילול שבת: בעיה נוספת שיש בהשקעה בחברות אלו, שלעיתים רבות הן פועלות גם בשבת. וגם אם מדובר בחברה שסוחרת רק במניות, ואמנם הבורסה בארצות הברית ובשאר המדינות לא פועלות בשבת (וראשון), אבל לעיתים בגלל הפרשי השעות בין המדינות יוצא שבעוד שבארצות הברית עדיין יום שישי, בישראל כבר שבת ויש חשש של השקעה בחברה שעובדת בשבת.

ג. סחר במאכלות אסורים: הנקודה השלישית הבעייתית, שחלק מהחברות בהן משקיעים סוחרות במאכלות אסורים, דבר שכפי שראינו בעבר (דברים שנה ד') הגמרא במסכת פסחים (כג ע"א) אוסרת, ואף יש שכתבו שמדובר באיסור דאורייתא. אמנם לדעת הרשב"א במקרה בו אין חשש שיאכלו הבעלים את הסחורה אין איסור (מה שנכון גם במניות), ובכל זאת היתרו לא מוסכם.

חברה בע"מ

לכאורה בעקבות הבעיות שיש בחברות, נראה שיש איסור להשקיע במניות וקופות גמל. אלא שלמעשה הפוסקים נחלקו בכך, ויש שאף התירו לכתחילה להשקיע בחברות אלו ללא כל חשש. כדי להבין מדוע, יש להקדים ולהסביר על מעמד חברה בע"מ. לפני כשלוש מאות שנה, כדי להפחית את הסיכון שיש בהקמת חברות המציאו מודל חדש הנקרא חברה בערבון מוגבל (בע"מ).

עד אז כאשר אדם או שותפים היו מקימים עסק, אם העסק היה נקלע לחובות היו הנושים גובים כסף מנכסיהם, כיוון שהם בעלי החברה, מנהלים אותה והיא שייכת להם. המודל של חברה בע"מ חידש, שבעלי המניות, דהיינו האנשים שהקימו את החבר, מוגבלים בניהולה, וניהול החברה מתבצע על ידי אדם אחר, שגם הוא ממונה על ידי חבר מנהלים.

אחד היתרונות בחברה זו הוא שכיוון שבעלי המניות אינם ממש בעלי החברה, הם קשורים לחברה רק בסכום הכסף שבחרו להשקיע בה. לכן במקרה בו החברה קורסת, אמנם הכסף שהשקיעו יאבד, אבל בכך נגמרת מעורבותם, והנושים אינם יכולים לגשת לנכסיהם הפרטיים ולגבות את חובם. באופן זה אנשים רבים יותר ירצו להשקיע בחברות ובעסקים והכלכלה תתפתח, כיוון שהם לא צריכים לחשוש מקריסה כלכלית אישית במקרה בו קורסת החברה. וכך הציגו את הדברים באחד מבתי ההשקעות:

"בניגוד לעסקים עצמאיים או לשותפויות, בהם נחשבים המייסדים/בעלים לאחראיים בלעדיים לחובות, ב"חברה" קיימת הפרדה בין הבעלים לישות המשפטית, והאחריות מוטלת גם על המחזיקים במניות, כך שחברה מקטינה את מידת הסיכון והאחריות הפיננסיים המוטלים על בעליה[1]."

[1] כדי למנוע מצב בו אדם מלווה כסף או עושה עסקים על חשבון החברה, מכניס את הכסף לכיס שלו, וכאשר החברה נופלת אי אפשר לקחת מנכסיו כלום כיוון שמדובר בחברה בע"מ, קבעו בתי המשפט שבמקרים שישנה הוכחה, אפשר לבצע 'הרמת מסך', ולתבוע את המחזיקים במניות החברה או מנהליה בניגוד לנוהל הרגיל (ועיין שבט הלוי ח, שו).

אחד החסרונות של חברה מעין זו הוא שפחות אנשים יסכימו להלוות לחברה כסף, כיוון שבמקרה בו החברה נקלעת לחובות, ניתן לגבות אותם רק מנכסי החברה בלבד ולעיתים אין לה מספיק. מכל מקום, בגלל המעמד המיוחד המתחלק בין הגופים השונים, היא נחשבת בבתי המשפט 'כיישות בפני עצמה', דהיינו שאין לה בעלים מוגדרים, אלא החברה אחראית לעצמה.

גם בהלכה דנו רבים בדורות האחרונים במעמד חברה זו, כיוון שלא ברור מי הבעלים בה. כפי שהציג הרב אשר וייס (מנחת אשר א, קה), בדרך כלל בעלות האדם בממון מתבטאת בכך שהוא: א. זכאי להרוויח ממנו. ב. יכול להחליט כיצד להתנהל עימו, היכן להשקיע אותו וכדומה. ג. יכול למוכרו כאשר אין בו עוד חפץ. בחברה בע"מ לעומת זאת, הרווחים בידי בעלי המניות, ניהול החברה בידי המנכ"ל, ומכירת הנכסים בידי הדירקטוריון.

מחלוקת האחרונים

בעקבות המורכבות של חברה כזו, דנו הפוסקים מה הדין כאשר החברה עוברת איסורים, מחלוקת שתלויה במידת האחריות שנותנים לבעלי המניות בחברה:

א. המנחת יצחק (ג, א) סבר שבמקרה בו יש מעט מניות למשקיע, אין בהשקעתו איסור כלל, כיוון שהוא נחשב כמלווה לחברה ולא כבעליה, ואין זה עניינו אם יש לחברה חמץ בפסח וכדומה. אולם, אם יש אדם שמחזיק מספיק מניות שמקנות לו גם השפעה מסוימת על התנהלות החברה (למשל הצבעה על מינוי חבר המנהלים וכדומה), יש בהשקעה איסור כיוון שהמשקיע נחשב בעלים.

אמנם כפי שהעירו, גם אם החברה מאפשרת מכמות מסוימת של מניות להצביע על מדיניות החברה, אין זה בהכרח אומר שהם אכן נחשבים בעלים בבעלות חלקית. לעיתים רבות הזכות להצביע היא 'בכאילו' וכדי לתת למשקיע תחושת חשיבות ועניין בחברה, ובפועל צריך כמות גדולה מאוד של מניות כדי שתהיה משמעות להצבעה. ובלשון הרב משה פיינשטיין (אג"מ אבה"ע א, ז):

"ומה שלפי תנאי המכירה יש לבעל השערס דעה לבחירת פרעזידענט /נשיא/ הוא רק פטומי מילי בעלמא, כי למעשה משאירין לעצמן יותר מהרוב שלא שייך שיאמרו דעה, וגם הקונים אין רוצים לומר דעה בזה, כי אין כוונתם לקנות זה ולכן לעניות דעתי אין לחוש למה שעושים הבעלים דהקאמפאניעס שאינו נוגע להם."

ב. הרב שטרנבוך (מועדים וזמנים ג, רסט) והרב וואזנר (שבט הלוי ח, שו) חלקו על המנחת יצחק וטענו, שאין זה משנה אם למשקיעים שליטה בחברה או לא. לשיטתם אי אפשר ליצור 'ייצור חדש' בהלכה, דהיינו ממון שאין לו בעלים בשר ודם אלא הוא ישות מופשטת. לכן המשקיעים בחברה נחשבים כשותפים בה, גם אין להם אמירה בניהול החברה.

כיצד מתבצעת שותפות זו? בתנאים מיוחדים הבאים לידי ביטוי בחברה בע"מ. במקרה של חובות החברה, לא נוטלים מהם את כספי החוב, השפעתם מוגבלת, ועוד תנאים נוספים המגדירים את יחסם לחברה. אם הם נחשבים שותפים, וודאי שאין היתר שהחברה שלהם תלווה בריבית ליהודים, תחזיק חמץ בפסח, תחלל שבת וכל איסור שהוא שהרי היא שלהם. ובלשונו:

"ואנו עם ישראל אין לנו מושג הזה כלל בדיני ממונות וגם אי אפשר לנו לייצרו, שבמשפט דיני ממונות אצלינו מגבילים זכות קנייני ממון לאדם דווקא, ואין למת אף ביצירת חוק שום קניין ממוני כלל. ולדידן, אפשר רק שותפות בתנאים מסויימים ולא חברה בע"מ בגדר הנזכר לעיל."

מה יעשה לשיטתם הרוצה להשקיע במניות? על מנת לפתור את הבעיה הומצאו במיוחד בבתי השקעות מסלולים על פי ההלכה, דהיינו מסלולי השקעה בהם לא משקיעים בשבת, לא עוסקים במסחר לא כשר, ולא מלווים בריבית ליהודים (או על כל פנים עושים היתר עסקה). הרווח של מסלולים אלו לרוב נמוך יחסית, אך בצורה כזאת אין בכך איסור גם לשיטתו (ועיין הערה[1]).

ג. הרב אשר וייס (שו"ת א, קה – קו) חלק וביאר, שגם אם יש לבעלי המניות אפשרות מסוימת לניהול החברה, אין זה הופך אותם לבעלי החברה באופן מוגבל, אלא עדיין החברה נחשבת כבעלים על עצמה והמשקיעים לא בעלים כלל. משום כך אין איסור להשקיע בחברה שעוברת על איסורים, שהרי המשקיעים (ואף אדם אחר) אינם הבעלים העוברים על איסורים

עם כל זאת הוסיף וכתב, שטוב לעשות היתר עסקה לחשוש לסוברים שיש איסור ריבית (דבר שממילא מתבצע בחברות הגדולות). כמו כן, וודאי שאין היתר לחברה זו לעבור על איסורים של 'בן אדם לחברו' כמו גניבה וגזילה, שכן איסורי שמים (כמו ריבית וחמץ) הוטלו בדווקא על הבעלים וכאן אין בעלים, אבל דינים שכליים של בן אדם לחברו על כל אדם חובה למנוע אם באפשרותו

[1] למרות זאת כתב הרב שלמה אישון (אמונת עיתך 100) שהבד"צ של העדה החרדית (הצועד ככל הנראה בשיטתו או בשיטה דומה) אינו מתיר להשקיע במניות, כיוון שקשה לבדוק שאכן כל נכסי החברה מושקעים על פי ההלכה. כמו כן, אפילו להשקיע בחברות של גויים הם לא מתירים, מחשש שמא יש יהודי המעורב בעסק ויש בכך איסור (אך יש להעיר שגישתם מחמירה מאוד, ואי אפשר להורות באופן גורף להימנע בהשקעה במניות).

ראייה לדבריו

כדי לחדד את הדברים ולהביא מקור מהגמרא ציין הרב אשר וייס את דין מתנות כהונה, שמצד אחד שייכות לכהנים על אף שעדיין הן ברשות ישראל ולכן מותר לישראל להאכיל בכור תרומה ואסור לישראל לשומרן לעצמו, אך מצד שני אין כהן ספציפי שיכול לדרוש שהמתנות או חלקן יגיעו אליו, כיוון שהם לא שייכים לכל הכהנים בשותף אלא לשבט הכהונה באופן כללי.

עוד הוסיף הרב דיכובסקי (פסקי דין י' עמ' 279), שגם אם בפועל לא יימצא מקור מהגמרא ומהראשונים לדין זה (שהוא יחסית חדש גם בעולם המשפט הכללי), בכל זאת יש לפסוק כך. הסיבה לכך, שבדיני ממונות הולכים אחר דינא דמלכותא דינא, שהרי המתנה על דבר שבממון תנאו קיים. וכיוון שהעולם מגדיר חברה בע"מ 'כבעלים על עצמה' – כך מעמדה. ובלשונו של הרב אשר וייס:

"לעניות דעתי, הסיבה שבעלי המניות אין דינם כבעלים איננה משום שבעלותם מוגבלת, אלא משום שיש לחברה בעלים אחרים, וכוונתי לומר שהחברה בעלים על עצמה, וכשם שבחוק המודרני מוגדרת החברה כאישיות משפטית וכלכלית בפני עצמה, כך הוא גם מעמדה ההלכתי… ונראה שדגדר ממון השבט דמתנות כהונה מקור הוא לגדר המחודש"

ניתן להוסיף כסיוע לשיטתם, שלמעשה לרבים מהאיסורים ניתן למצוא היתרים גם שלא במסגרת חברה בע"מ (לדוגמא היתר עסקה בריבית, הרשב"א שמתיר לסחור במאכלות אסורות שאין אפשרות לאוכלם וכו'). ועל אף שחלק מההיתרים דחוקים, בצירוף הסברא שאין בעיה שחברה בע"מ תעשה איסורים כיוון שהיא ישות משפטית בפני עצמה, ניתן להתיר.

התוכן נכתב על ידי יהודי אנונימי המפרסם דברי תורה בכל שבוע בנושאים רבים, ניתן להצטרף לרשימת הדיוור של הכותב ולקבל את דברי התורה ישירות למייל, מוזמנים ליצור איתו קשר במייל tora2338@gmail.com

אין לראות באמור המלצה – התוכן לצרכי למידה בלבד ! 

דילוג לתוכן